דרך הסמל 

בלי סמל אי אפשר. כלומר, לחיות חיי משמעות.
הסמל אינו שלי, לא בא ממני. הוא מגשר ביני לבין העולם, לבין הסובבים אותי, הקרובים, ולעתים גם הרחוקים מעבר להרי חושך.
הגשר אינו גשר פיסי, אינו שם בכדי לספק את צרכי היומיום, בכדי להעצים את העושר הגשמי.
הוא שם בכדי לקדם את רוחי, לכוון למטרה עבור אלו המוכנים לחוש שהם חסרים אותה.
אך הסמל אינו המטרה, וגם אינו ניתן להשגה. הוא רק ההצבעה, ההוריה. המושך והמאיץ.
הדרך היא החשובה, החיפוש. והסמל שומר את הדרך העולה.
השמירה היא לשני כיוונים. האחד, לדאוג שהעליה תימשך, כלומר, שהסמל לא יגרר למטה, אל הידוע והמוכר, ועל כן גם הנדוש והנשכח. השני, להוות שער נעול עבור מי ששכח מהי המטרה. נזכרים במשהו - - "לשמור את דרך עץ החיים", לשמור שלא יגיע מי שאינו אמור להגיע, אך מצד שני - לשמור שלא תאבד הדרך.
כלומר, הסמל במיטבו מגרה, ומאתגר לרדת לסוף עומקו; מצד שני הוא "רק" סמל, ומי שנשבה בקסמיו - נשאר עם כלי ריק בידיו.
אין הכוונה כאן להישאר ברמת החידתיות וההפשטה. להיפך, המגמה היא לרדת לפשוטם של דברים, לפרוט סמלים למרכיבים בעלי משמעות פשוטה ועכשווית. לראות את הסמלים הפועלים סביבנו, ומפעילים אותנו. בינתיים הכוונה למשוך את העין, האוזן והלב, ויחד לחקור דרך הסמל.

סמל ורוח.
השימוש בסמל מעיד על שאר הרוח של האדם. בלעדיו - מה שיש, יש, וזהו. בכדי לא להסתפק רק במה שיש, יש מקום להציב משהו שאיננו במעגל הקיומי המוחש כרגע. משהו שמעבר: בדמיון, בתמונה, במלים, בסיפור, במשל, וכן הלאה.
ההכנסה של מה שאינו נוכח מולי, אל מול עיני הרוח - עושה שימוש בסמל, כחוט השידרה של צורות הדימוי והביטוי. יש המכנים את האדם כ'האדם המסמל' כתכונתו החשובה ביותר (ארנסט קסירר, "מסה על האדם"). תכונה המעלה אותו מעל רמת הקיום החייתי.
סמל, אם ננסה כוחנו בהגדרות, הוא אמצעי, דרכו נעשה נסיון להניע אותנו, בני האדם, למה שמעבר למעגל קיומנו כרגע.
"החיים כמשל" כתב פנחס שדה, ומשך לב רבים להסתכל אחרת על חייהם שלהם. (אף אני מצאתי עצמי בלונדון למשך שנה).